יש לנו בעיה

גבירותי ורבותי, יש לנו בעיה. זוהי בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה, משום שהיא נוגעת לעתיד הכלכלי של כולנו. אם היינו נדרשים לתאר את הבעיה הזו במילה אחת, המילה הזו היתה ׳חוב׳. במהלך העשורים האחרונים ממשלות המערב, ובראשן ארה״ב, נטלו על עצמן כמות עצומה של חוב. חוב לכשעצמו אינו בהכרח דבר שלילי, במידה והוא מושקע בחוכמה בהקמתן של תשתיות, אשר ישרתו בעתיד את המדינה ויסייעו לכלכלתה לצמוח. אולם ארה״ב ויתר מדינות המערב נעזרו בחוב על מנת לממן את ההוצאות השוטפות. דורות על גבי דורות של מחוקקים, משני צידי המפה הפוליטית, התייחסו לקופה הציבורית כמשאב בלתי מוגבל, והשתמשו בה על מנת לשלם משכורות עתק לאנשיהם, ולחלק קצבאות נדיבות לבוחריהם.

נכון לרגע זה, החוב הלאומי של ארה״ב עומד על 31 טריליון דולרים, אך עד שתצפו בסרטון הזה המספר עלול לגדול, היות והוא צומח בקצב מסחרר. כלכלנים בדרך כלל אינם מתרשמים ממימדי החוב. הם טוענים שלמספר עצמו אין חשיבות, כל עוד שהכלכלה צומחת בהתאם. אולם גם אם נתחשב בנתוני התוצר, התמונה אינה נעשית יותר יפה. יחס החוב-תוצר של ארה״ב עומד כרגע על 129%, גבוה יותר מכפי שהיה בתום מלחמת העולם השנייה. הוא גדל בהתמדה מאז ראשית שנות ה-80, ואין שום סיבה להאמין שהמגמה הזו עומדת להשתנות.   

טריליון הוא מספר כה גדול עד שקשה לדמיין אותו. על מנת לסבר את האוזן, אם הייתם רוצים לשלם טריליון דולרים בקצב של דולר אחד לשנייה, היו נדרשות לכם 31,709 שנים. לממשלת ארה״ב אין שום סיכוי להשיב את החוב הזה אי פעם. הדבר ידרוש ממנה לקצץ את תקציבה ולמסות את אזרחיה באופן כה קיצוני, שימוטט לחלוטין את כלכלתה. למעשה, המנהיגים שלה כלל אינם מתכננים להשיב את החוב. הם בטוחים שיוכלו להמשיך ולהגדיל אותו באופן אינסופי, ושתמיד ימצא מי שילווה להם את הכסף. הרי הדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, הם טוענים, וכל מדינות העולם זקוקות לו על מנת לקיים מסחר.

אבל כעת החוב נעשה כה גדול, עד כי ממשלת ארה״ב מתקשה לעמוד אפילו בתשלומי הריבית עליו. במהלך שנת 2022, החל הבנק המרכזי של ארה״ב להעלות את הריבית, במטרה להילחם באינפלציה. הדבר גרם לתשלומי הריבית על החוב להתנפח, מ-500 מיליארד דולר בשנת 2020, ל-850 מיליארד דולר כיום. הסכום הזה צפוי רק להוסיף ולגדול, ככל שנתח הולך וגובר מן החוב הלאומי יגיע לכדי פירעון, ויהיה צורך למחזר אותו בריבית גבוהה יותר. ההוצאה הזו עתידה לכלות יותר ויותר מן התקציב, ולהעמיד את הממשלה הפדרלית בסכנה של חדלות פירעון. מדוע צריך להיות לכם אכפת מזה, אתם שואלים? ובכן, משום שארה״ב חייבת את הכסף הזה לנו, האזרחים הפשוטים אשר חוסכים מדי חודש, ואשר הפנסיות שלהם מושקעות בין היתר באגרות חוב של ממשלת ארה״ב. כמו כן היא חייבת אותו לכל ממשלה בעולם אשר מחזיקה את יתרות מטבע החוץ שלה בדולרים, וזה כולל כמובן את ממשלת ישראל.

אז כיצד המעצמה הגדולה ביותר בעולם הגיעה למצב האומלל הזה? זה לא קרה בין לילה. במשך שנים רבות הבנקים המרכזיים ברחבי העולם הפחיתו בהתמדה את רמות הריבית. הם עשו זאת בהשראתה של התיאוריה הקיינסיאנית, אשר שולטת כיום במסדרונות האקדמיה. לפי תיאוריה זו, בכל פעם שמתחולל משבר, על הבנק המרכזי להפחית את הריבית, על מנת לעודד את התאגידים ללוות כספים, ליזום פרוייקטים חדשים ולהעסיק יותר עובדים. הדבר אמור להמריץ את הכלכלה ולהשיב אותה לפסים של צמיחה. אולם על פי התיאוריה, בתום המשבר הבנק המרכזי צריך להשיב את הריבית חזרה לערכים נורמליים. מעשית, זה לא קרה. פעם אחר פעם, הבנקים המרכזיים איחרו להעלות את הריבית. כאשר נזכרו סוף סוף לעשות זאת, כבר החל משבר חדש, והם נאלצו לשוב ולהוריד אותה. רמת הריבית הזו, אשר היתה נמוכה באופן בלתי-טבעי, אפשרה לממשלות לקחת על עצמן יותר ויותר חוב.

לאחר משבר הסאב-פריים של 2008, כאשר הפחתת הריבית חדלה מלהשפיע, נקטו הבנקים המרכזיים בצעד אף יותר קיצוני. הם קראו לו בשם המרשים ״הקלה כמותית״, אולם למעשה מדובר בסך הכל בהדפסת כסף. הם השתמשו בכסף הזה על מנת לרכוש את אגרות החוב של ממשלותיהם, ובאופן זה לדכא את התשואה שלהן. מטרת המדיניות הייתה לעודד זרימת הון לשוק המניות, על מנת לייצר בקרב הציבור תחושה של רווחה כלכלית, כך שישובו לצרוך כמו בתקופה שלפני המשבר. בתחילה, נדמה היה שמניפולציה זו עובדת היטב. מדדי המניות שברו שיאים, והניבו למשקיעים בהם תשואות נאות. הדבר נסך בציבור ביטחון, שהעתיד וורוד ושאפשר לקנות ולהשקיע ללא חשש. אולם בסופו של דבר, עם פרוץ מגיפת הקורונה, הכסף אשר הודפס יש מאין חילחל אל שוקי הסחורות, מצית אינפלציה שכמותה לא ראינו מזה ארבעים שנה. כעת הבנקים המרכזיים שרויים במילכוד – הם לא יכולים להשאיר את הריבית כה נמוכה, מחשש שהאינפלציה תצא מכלל שליטה, והם אינם יכולים להעלות אותה יותר מדי, מחשש שירוששו את הממשלות.

בפני ממשלת ארה״ב ניצבות כעת שתי אפשרויות. האפשרות הבוגרת והאחראית היא להודות קבל עם ועדה שהיא אינה מסוגלת לעמוד בחובותיה. במקרה כזה היא תצטרך להיכנס למשא ומתן עם נושיה על הפחתת נטל החוב, ועל פריסתו מחדש. כמו כן היא תיאלץ לקצץ את הוצאותיה, ולאזן את התקציב, משום שאיש לא יהיה מוכן עוד לממן את גרעונותיה. הדבר יוביל למשבר דפלציוני, כלומר כזה שבו כמות הכסף בכלכלה מתכווצת. משבר שכזה בהחלט יהיה כואב, ויוביל למיתון עמוק. אולם הניסיון מלמד שבטווח הארוך גישה זו פוגעת פחות באוכלוסיה, וכי הכלכלה מסוגלת להשתקם ממנה תוך שנים ספורות. ארה״ב תחדל כנראה מלהיות המעצמה המובילה בעולם, ואזרחיה יאלצו להסתפק ברמת חיים נמוכה יותר. אולם הביקוש למוצרים בסיסיים כגון מזון או בגדים לא יעלם, והוא זה אשר יניע את המשק קדימה. בסופו של דבר הכלכלה תבריא והחיים ישובו למסלולם, גם אם באופן צנוע יותר מאשר בעבר.

למרבה הצער, ישנה אפשרות נוספת, גרועה פי כמה. במקום להודות בכך שהיא פושטת רגל, ממשלת ארה״ב עלולה להדפיס יש מאין את הדולרים הנחוצים על מנת לשלם לנושיה. הדבר לא ימנע את המשבר, אלא רק יהפוך אותו למשבר אינפלציוני. הרי בשעה שהיצע הכסף מזנק, כמות המוצרים העומדים למכירה אינה משתנה. לפיכך נדרשים יותר ויותר דולרים על מנת לרכוש כל אחד מן המוצרים הללו. מי שישלם על כך את המחיר הם האזרחים, אשר יאלצו לראות כיצד עלות המחייה שלהם מזנקת וחסכונותיהם מאבדים מערכם. אם הממשלה תתמיד במדיניות זו, המצב יעשה בלתי נסבל. שביתות ישתקו את המשק, בשעה שעובדים מתוסכלים ידרשו תוספות שכר. הממשל הפדרלי עשוי לנסות ולבלום את האינפלציה באמצעות צווי פיקוח על המחירים, אך הדבר היחיד שהוא ישיג בכך הוא מחסור במוצרים בחנויות, ופריחתו של שוק שחור. במצב קיצוני, האינפלציה עלולה לצאת מכלל שליטה, ולהפוך ל׳היפר-אינפלציה׳.

בניגוד לדעה המקובלת, היפר-אינפלציה איננה ״הרבה אינפלציה״. היפר-אינפלציה נובעת מאובדן האמון של הציבור במטבע הלאומי. לאחר תקופה ארוכה שבה האזרחים רואים את המשכורות שלהם נשחקות, ואת מחירי המוצרים בסופרמרקט מטפסים ללא הרף, הם עלולים לנסות ולהיפטר מן המטבע לחלוטין. הם ימירו את חסכונותיהם בכל סחורה כלשהיא, אך ורק משום שסחורות שומרות על ערכן טוב יותר מאשר כסף מזומן. הדבר מוביל לקריסה בערכו של המטבע, עד שהוא נעשה חסר ערך לחלוטין. בהיעדרו של אמצעי חליפין יציב, הכלכלה נוטה להיעצר בחריקת בלמים. כל התוכניות ארוכות הטווח מתבטלות, והאזרחים עסוקים בהישרדות יומיומית. המסחר המועט אשר ממשיך להתבצע הוא סחר חליפין, בדיוק כמו בתקופות עתיקות. קשישים ואנשים אשר נסמכים על קצבאות מתרוששים לחלוטין. הסבל האנושי הוא עצום.

יתכן והתסריט שתיארתי בפניכם זה עתה נשמע לכם דימיוני, אולם הוא התרחש פעמים רבות בעבר, כמו למשל בגרמניה בזמן רפובליקת וואימר, או בצרפת שלאחר המהפיכה הצרפתית.  גם בימינו ניתן לראות היפר-אינפלציה במדינות כגון זימבבווה, וונצואלה ולבנון. אפילו מדינת ישראל ניצבה פעם אחת על סף היפר-אינפלציה, במהלך שנות השמונים. אף מדינה אינה חסינה בפני אסון שכזה, במידה והיא מאמצת מדיניות כלכלית חסרת אחריות. אך אם בעבר מדובר היה בתופעה בקנה מידה מקומי, הרי שכיום אנו ניצבים בפני סכנה גדולה פי כמה. היות והדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, אנו עלולים לחוות היפר-אינפלציה עולמית.

ישנו רק נכס אחד אשר הוכיח את עצמו בעבר, כחסין מפני היפר-אינפלציה, והוא המתכות היקרות זהב וכסף. למתכות אלו ישנה היסטוריה מוניטרית בת אלפי שנים. היות והאספקה שלהן מוגבלת, והיות והן תמיד נחוצות לתעשייה, הן נוטות לשמור על ערכן לאורך זמן. ישנן סיבות טובות להאמין כי בשנים הקרובות מחירן צפוי לטפס, ובאופן זה להגן על המחזיקים אותן מפני האינפלציה. אך לפני שאתם רצים לקנות המתינו לרגע. על מנת להשקיע במתכות יקרות יש צורך במעט ידע וניסיון, על מנת לא ליפול קורבן להונאות. כאן באתר ׳תור זהב׳ נחלוק עימכם את ההיכרות המעמיקה שיש לנו עם השוק המרתק הזה, ונסייע לכם להשקיע בו בתבונה ובבטחה.

אזהרה: הכותבים באתר זה אינם בעלי רישיון לייעוץ השקעות, והתכנים המופיעים בו אינם מהווים ייעוץ השקעות. בטרם שתבצעו פעולה כלשהי בחשבונכם, הנכם מתבקשים לפנות לייעוץ השקעות מקצועי, אשר מתחשב במצבכם הכלכלי ובנסיבות חייכם הפרטיות. למידע נוסף אנא עיינו בתנאי השימוש.