מהו כסף?

כסף הוא דבר מה שאנו נוטים לקבל כמובן מאליו. אנו מבלים את מרבית חיינו הבוגרים בניסיון להרוויח כסף, משקיעים את מיטב הכשרון והמאמצים על מנת להצליח בעסקים או במקום העבודה. אולם מעטים מאיתנו טורחים לשאול – מהו כסף? כאשר אנחנו חושבים אודות כסף, אנו מדמיינים לעצמנו שטרות מרשרשים של שקל, דולר או אירו. אך איננו מסוגלים להסביר מדוע דווקא השטרות הללו משמשים ככסף, ולא למשל צדפים או אצטרובלים. אם נשאל את האדם הממוצע מהיכן מגיע הכסף, הוא מן הסתם יענה "מהממשלה", או "מהבנק המרכזי". אולם ברור שלא תמיד היה זה כך, משום שהמצאת הכסף קדמה להיווסדן של ממשלות או בנקים מרכזיים. אז כיצד בא הכסף לעולמנו?

בראשית היה המין האנושי מורכב מחבורות של ציידים-לקטים, אשר נדדו על פני הנופים הבתוליים של כדור הארץ. ברשותם היה מעט מאוד רכוש, היות והם נאלצו לשאת עימם את כל רכושם. כל חפץ שלא היה הכרחי לחלוטין להישרדות היה עליהם למעמסה. על כן סביר להניח שלא התרחש בתקופה זו מסחר משמעותי, והמסחר המועט שהתקיים בין בני שבטים שנפגשו זה עם זה באקראי היה סחר חליפין ותו לא.

מאוחר יותר, עם המצאת החקלאות באלף העשירי לפניה"ס לערך, מספר הולך וגובר של בני אדם עברו להתגורר ביישובי קבע. מבנים חברתיים גדולים ומורכבים יותר החלו להיווצר, ויחד איתם החל להתפתח המסחר. בני האדם שמו לב שקיים יתרון במה שמכונה 'התמחות מקצועית'. חקלאים שהתמחו למשל בגידול חיטה, הצליחו להפיק כמות גדולה יותר של תוצרת ליחידת שטח, בהשוואה לאותם חקלאים שגידלו הכל – חיטה ושעורה, ירקות ופירות, כבשים ועיזים. ההתמקדות בגידול אחד בלבד היתה יעילה יותר, אולם חייבה את החקלאים לקיים ביניהם סחר חליפין מורכב. לדוגמה, האיכר שהתמחה בגידול חיטה נדרש להחליף חלק מן היבול שלו תמורת חלב, שאותו ייצר שכנו הרפתן, שהתמחה בגידול פרות.

נשאלת השאלה – מה קורה אם הרפתן אינו מעוניין בחיטה, ורוצה דווקא עגבניות, שאותן מגדל הגנן? ומה אם גם הגנן אינו מעוניין כרגע בחיטה, אלא במחרשה חדשה, שאותה מייצר הנפח, שבכלל מעוניין בכדי חרס שאותם מייצר הכדר, שגר בקצה השני של הכפר (ושבמקרה, דווקא כן רוצה חיטה)? על מנת להשלים את העסקה צריך אם כן האיכר לרוץ אל הכדר, לרכוש ממנו כדים תמורת חיטה, להביא אותם אל הנפח שיתן לו תמורתם מחרשה, להביא את המחרשה אל הגנן שיתן לו תמורתה עגבניות, שתמורתן יוכל סוף סוף לקבל חלב! כפי שאתם מבינים, סחר חליפין הוא שיטה מאוד לא יעילה לקיים מסחר, שכן הוא מצריך לייצר שרשראות אינסופיות של ביקוש והיצע בין היצרן והצרכן, על מנת לגשר על הפערים ביניהם. בעיה זו מכונה בכלכלה ׳בעיית המקריות של הרצונות׳ (The coincidence of wants).

בשלב זה קורה דבר מה מעניין. הרפתן החכם שם לב שלמרות שהוא עצמו לא אוהב חיטה (משום שהוא סובל מרגישות לגלוטן, או משהו כזה), הרי שמרבית התושבים האחרים בכפר דווקא כן אוהבים חיטה. לפיכך יש באפשרותו לקבל חיטה תמורת החלב שלו, ומאוחר יותר להחליף אותה תמורת העגבניות שאותן הוא אוהב. כמו כן הוא שם לב שגרעיני החיטה משתמרים להם בצורתם היבשה למשך שנה או שנתיים, ולפיכך הוא אינו חייב לבצע את החילופין באופן מיידי. הוא יכול לשמור את גרעיני החיטה אצלו במחסן, עד ליום שבו יזדקק להם. כל עוד שלא ימתין יותר מדי, הרי שגרעיני החיטה יהיו עדיין טובים למאכל והוא יוכל לרכוש באמצעותם כמעט כל דבר שירצה. יתר החקלאים לומדים ממנו את השיטה, וכך שק של גרעיני חיטה הופך להיות קנה מידה של ערך. בכל הכפר יודעים עכשיו שכד חלב שווה שק אחד של חיטה, עז שווה עשרה שקי חיטה, ומחרשה חדשה – עשרים. הידד! כך נולד לו הכסף הראשון.

מה אנו למדים מכך? שהכסף הראשון בהיסטוריה ככל הנראה היה מבוסס על סחורה כלשהי בעלת ביקוש נרחב. אמנם אפשר היה לבחור בכל חפץ כלשהו על מנת להקל על פעולת המסחר, כמו למשל צדפים או אצטרובלים. אולם לשם כך היה נדרש לשכנע את כל החקלאים להצטרף לשיטה ולייחס ערך כלכלי לחפץ האקראי הזה. כאשר מבססים את הכסף על דבר מה שכבר יש לו ערך מובנה (intrinsic value), הרי שפעולת השכנוע נחסכת מאיתנו, והכסף נוצר באופן טבעי מתוך תהליך המסחר. כמו כן אנו מגלים שהופעת הכסף איננה מצריכה קיומה של ממשלה, או בנק מרכזי. השוק מייצר בעצמו את הכסף שלו, בלי שום צורך בהתערבות חיצונית.

הבא נחזור אל הרפתן שלנו. נניח שהיו לו כמה שנים טובות, העדר שלו התרחב, ותנובת החלב גדלה. יש לו כל כך הרבה שקי חיטה במחסן, עד שאין לו מה לעשות איתם. הוא היה שמח לו ניתן היה להמשיך ולרכוש באמצעותם עגבניות במשך עשר השנים הקרובות, אולם הוא יודע שהחיטה בסופו של דבר תירקב, ולכן הוא חייב להיפטר ממנה. במילים אחרות, הכסף שבו משתמשים אנשי הכפר אינו מהווה אמצעי טוב לאיחסון ערך לטווח הארוך. בנוסף, בכל פעם שהוא רוצה לצאת לקניות בשוק, הוא חייב לסחוב איתו עגלה שלמה מלאה בשקי חיטה, וזה כבד ולא כל כך נוח. לזה אנחנו קוראים ׳צרות של עשירים׳.

במקרה, באותה התקופה מגיעים לביקור בני הדודים שלו, שמתגוררים בצד השני של העמק. בן דוד אחד מספר לו שאצלם בכפר מקובל להשתמש בשמיכות צמר בתור כסף. הן קלות יותר לנשיאה מאשר שקי חיטה, אבל עדיין מתבלות ונהרסות תוך כמה שנים. בן דוד שני מספר שאצלם מקובל להשתמש במחרשות ברזל בתור כסף. כל עוד דואגים לשמן אותן הן נשמרות היטב, אולם הן כבדות וקשה מאוד לסחוב אותן. קופץ על רגליו בן הדוד השלישי ומכריז בגאווה שאצלם בכפר הם הצליחו לפתור את שתי הבעיות. ליד הכפר שלהם ישנה מערה אשר עמוק בתוכה אפשר למצוא מתכת צהובה ונוצצת, שנשות האזור אוהבות לענוד בתור קישוט. היא מאוד עמידה ואינה מחלידה כמו ברזל או נרקבת כמו חיטה. היא קלה מאוד לנשיאה, היות והיא נדירה וממילא יש רק כמויות קטנות ממנה. למתכת הזאת הם קוראים זהב.

אנו מעריכים כי במהלך ההיסטוריה קמו הרבה שיטות מסחר מקומיות שהיו מבוססות על סחורה מבוקשת כלשהי. ככל שבני האדם התנסו בהן, כך הם העדיפו את אלו שהיו הכי נוחות עבורם. השיטות המוצלחות ביותר היו אלו שנעזרו בכסף בעל התכונות הבאות:

1. עמידות – על מנת לאגור ערך כלכלי לטווח ארוך, כסף טוב צריך להיות עמיד בפני פגעי הזמן.
2. ניידות – על מנת להיות נוח לנשיאה, כסף טוב צריך להיות קל משקל ובעל נפח מצומצם.
3. נדירות – כסף טוב חייב להיות בעל היצע מוגבל, שכן שינויים פתאומיים בזמינותו גורמים לתנודות חריפות במחירי המוצרים, ולאובדן אמון בשיטה.
4. בר חלוקה – כסף טוב ניתן לחלוקה ולאיחוד מחדש מבלי לאבד מערכו.
5. בר החלפה – כסף טוב הוא כזה שכל יחידותיו זהות ושוות-ערך.

אנו רואים אם כן שהזהב הוא מועמד מצויין לשמש בתור כסף. אפילו בצורתו הטבעית הוא עונה על ארבעת הדרישות הראשונות ברשימה, ולפיכך הוא הסחורה המתאימה ביותר על מנת לתווך בין כל יתר הסחורות. לא לחינם השיטה המוניטרית שמבוססת על זהב נעשתה כה פופולרית בעולם העתיק. היה לה רק חיסרון אחד – כאשר הזהב מגיע בגושים בעלי צורות שונות, שלכל אחד מהם יש דרגת טוהר שונה, הרי שקשה לאדם הממוצע לדעת כמה זהב יש לו ביד. כאן נכנסת לתמונה הממשלה. רק לגורם ריכוזי כמו הממשלה הייתה האפשרות להנהיג ולאכוף גודל ומשקל סטנדרטי לגושי הזהב הנוצצים, ובאופן כזה להעניק להם ערך אחיד וידוע לכל. הראשונים אשר עשו זאת היו היוונים הקדמונים. ברשותנו מצויים מטבעות מאזור לידיה בני למעלה מ-2700 שנה.

מטבעות הזהב איפשרו לראשונה לקיים מערכת מסחר משוכללת, שבה ניתן להעריך את שוויה של כל סחורה לפי גורם אחיד, שהוא גם עמיד לאורך זמן, קל לנשיאה, וההיצע שלו פחות או יותר יציב. ההמצאה הגאונית הזו אפשרה לתרבות היוונית לפרוח, ולהגיע להשגים שאותם אנו מעריצים עד היום. במובנים מסויימים, היתה זו שיטה מוניטרית טובה יותר מזו שבה אנו משתמשים כיום, משום שהמטבע עליו התבססה שמר על ערכו לאורך זמן. הדבר איפשר לציבור הרחב לחסוך בשלווה, ללא חשש מפני אינפלציה.

כיום, הכלכלה שלנו מבוססת על מה שמכונה ״מטבעות פיאט״, כלומר מטבעות שאינם מבוססים על סחורה, ושאין להם ערך מובנה כלשהו. הערך היחיד שלהם נובע מכך שהממשלה החליטה להעניק להם ערך (המילה Fiat בלטינית מתייחסת לצו ממשלתי). להבדיל ממטבעות הזהב, שההיצע שלהם מוגבל על ידי נדירותו הטבעית של הזהב, את מטבעות הפיאט ניתן לייצר ללא הגבלה ובאופן זה לגרום לאינפלציה. אם נציץ במדד המחירים לצרכן בארה״ב נגלה לתדהמתנו שמאז היווסדו של הפדרל רזרב בשנת 1913, איבד הדולר למעלה מ-96% מערכו! כפי שנגלה במאמרים הבאים, הדבר אינו מקרי. מטבעות הפיאט תוכננו כך שיאבדו מערכם בהדרגה, ובאופן זה ישדדו את חסכונות הציבור. זהו מס נסתר, אשר מעביר בחשאי את כל פירות עמלנו לידיה של המדינה. לדעתנו, השקעה בזהב פיזי היא הדרך הטובה ביותר שבה ניתן להימנע מתשלום מס זה.

אזהרה: הכותבים באתר זה אינם יועצי השקעות מוסמכים, והתכנים המופיעים בו אינם מהווים ייעוץ השקעות. בטרם שתבצעו פעולה כלשהי בחשבונכם, עליכם לפנות לייעוץ השקעות מקצועי, המתחשב במצבכם הכלכלי ובנסיבות חייכם הפרטיות. למידע נוסף אנא עיינו בתנאי השימוש.