בשנת 1513, חוקרים פורטוגזים נחתו לראשונה על חופי סין. הם שמעו אגדות על הארץ המוזרה הזו מפי תושבי הודו ומלאקה, איתם כבר היו להם קשרי מסחר. על פי הסיפורים היתה זו אימפריה עתיקה, עשירה ומתורבתת להפליא, אך גם מבודדת ומנותקת משאר העולם. ספינות סיניות, כך נאמר להם, הפליגו פעם על פני האוקיינוס, עד שהקיסר החליט לסגור את הגבולות ולהימנע מכל קשר עם זרים. כאשר המשלחת בהנהגתו של חורחה אלווארז הגיעה לשפך נהר הפנינה, המקומיים הביטו בהם בסקרנות ובתדהמה. הם לא ראו אנשים לבנים מעודם. הפורטוגזים הורשו לבקר בעיר הנמל קנטון, אך לא להתקדם הלאה אל פנים היבשת. הם התפעלו מן הסחורות המקומיות – משי, תה ופורצלן, אשר בוודאי ישיגו מחיר נאה בשווקים של ליסבון. אך הדבר היחיד שהסוחרים הסינים רצו בתמורה היה מטילים של כסף.
כך החל אחד הפרקים המרתקים ביותר בהיסטוריה, שבו סין כבשה את דמיונם של כל עמי אירופה, אך לבסוף נוצלה ונשדדה באופן המכוער ביותר. למעשה, העם הסיני מתייחס לתקופה זו כ"מאה שנים של השפלה", ועד היום היא מקור לחשדנות ועוינות כלפי המערב. כפי שתראו, למתכת הכסף היה תפקיד מרכזי באירועים של אותן השנים. באופן מסתורי, היא שוב נמצאת בלב העימות בין מזרח ומערב, ויתכן שתשחק תפקיד חשוב בנקמתה של סין.
סיפורנו מתחיל בעידן התגליות, כאשר ספינות ספרדיות ופורטוגזיות הפליגו על פני האוקיינוס האטלנטי, נושאות עימן חיילים והרפתקנים אשר כבשו ויישבו את העולם החדש. באותה התקופה, אספקת המתכות היקרות מן המכרות באירופה הלכה והתדלדלה, והיה מחסור חמור במטבעות. גילויו של מרבץ כסף ענקי ליד העיר פוטוסי, בבוליביה של ימינו, הקל על המחסור והפך את האימפריה הספרדית לעשירה מאוד. על פי הערכות, 60% מכל הכסף שהופק באותה תקופה הגיע מההר הזה. אין פלא אם כן שהספרדים כינו אותו "Cerro Rico" – ההר העשיר. באמצעות הכסף אשר נכרה בפוטוסי החלה ספרד להטביע מטבע חדש בשם "הדולר הספרדי". הוא ידוע גם בכינוי "piece of eight", משום שהיה שווה שמונה ריאל. היתה לו דרגת טוהר גבוהה של 90% ומעלה, והוא הכיל כ-25 גרם של כסף טהור. בזכות גודלו ומשקלו האחידים, הוא התקבל במהרה בכל רחבי העולם וסייע להתפתחות הסחר הבינלאומי. למעשה, הדולר הספרדי היה כה נפוץ עד ששימש כהילך חוקי גם בארצות הברית, עד לחוק המטבעות של 1857.
בערך באותה התקופה גילה ואסקו דה גאמה את הנתיב הימי להודו, לאורך חופי אפריקה ומעבר לכף התקווה הטובה. בדרך זו יכלו האירופאים לעקוף את העולם המוסלמי, שהיה עוין כלפי הנוצרים, ולסחור לראשונה זה מאות שנים ישירות עם המזרח הרחוק. הדבר אפשר להם לייבא תבלינים כגון פלפל שחור, אשר היה נחוץ לשם שימור מזון, וגם כורכום, קינמון, אגוז מוסקט וציפורן, שעד אז לא ידועים במערב. בזכות המונופול שלהם על סחר התבלינים הפכו הפורטוגזים לחזקים מאוד. אך הם לא עצרו שם. ב-1511 הם כבשו את מלאקה והפכו אותה לבסיס הפעולה שלהם, וב-1513 יצרו את הקשר הראשון עם סין.
תחת שלטון שושלת מינג הייתה סין ארץ מבודדת, גאה בתרבותה העתיקה וחוששת מהשפעה זרה. מדיניות ה"האיג'ין" הגבילה סחר ימי והתיישבות לאורך החוף. הדבר פגע בצמיחה הכלכלית וההתפתחות הטכנולוגית שלה. כאשר הפורטוגזים ניסו לראשונה להקים יחסי מסחר עם סין, הם נתקלו בבוז ובחשדנות. עם זאת, ב-1557 הורשו להקים תחנת מסחר בחצי האי מקאו, בתמורה לתשלום שנתי בכסף. לסין היו סחורות נפלאות להציע – משי, תה ופורצלן. לאירופה, לעומת זאת, היה רק דבר אחד שהסינים התעניינו בו – כסף. ככל הנראה, באותה התקופה סבלה סין ממחסור במתכות יקרות. בתור המדינה הראשונה שהמציאה את השימוש בשטרות הנייר, סין כבר חוותה היפראינפלציה ומספר התמוטטויות של המטבע. סוחרים סינים למדו שלא לבטוח בשטרות הקיסריים, ובמקום זאת דרשו תשלום ב"סייסי" או "יואנבאו" – מטילי זהב או כסף. המטבע הבלתי רשמי הזה, שהונפק על ידי צורפים פרטיים, היה דרכו של העם להגן על עצמו מפני אינפלציה. לכן הפיתוי לסחור עם האירופאים, ששילמו בדולרים ספרדיים עשויים מכסף, היה עצום.
ב-1644 הדיחה שושלת צ'ינג, שמוצאה מאזור מנצ'וריה, את שושלת מינג. עם זאת, מדיניות הבידוד נותרה כמעט ללא שינוי. במהלך המאה ה-18 ייסדו קיסרי צ'ינג את "שיטת קנטון", שלפיה אירופאים הורשו לסחור רק בעיר הנמל קנטון (אשר כיום נקראת גואנגז'ו). הם קיבלו רצועת אדמה צרה לאורך גדת נהר הפנינה כדי להקים עליה את מחסניהם, שנקראו "מפעלים". הם הורשו לסחור רק עם מספר מצומצם של סוחרים סינים שנקראו ה"קוהונג". נאסר עליהם להביא עימם את נשותיהם, או ללמוד כיצד לדבר סינית, כדי למנוע מהם להקים במקום התיישבות קבע. ההגבלות הללו עוררו את זעמה של בריטניה, שהייתה באותה תקופה מעצמה ימית עולה.
לקראת סוף המאה ה-18 אספקת הכסף החלה להידלדל. המכרה בפוטוסי כמעט התרוקן, ולמרות שהספרדים מצאו מרבצי כסף חדשים במקסיקו, אף אחד מהם לא היה עשיר וקל להפקה כמוהו. אירופה התקשתה לעמוד בביקוש הסיני לכסף והחלה לחפש נואשות סחורות אחרות במקומו. ב-1792 שלח המלך ג'ורג' השלישי משלחת גדולה לבייג'ין כדי להעניק לקיסר הסיני מתנות ולנסות לעניין אותו במוצרים אחרים שתוצרת בריטית. אך הקיסר צ'יאנלונג לא התרשם. במכתבו למלך הוא כתב כי "האימפרייה השמיימית שלנו התברכה בכל סוגי המוצרים בשפע רב ואינה חסרה דבר. לפיכך אין לנו צורך לייבא תוצרת של ברברים זרים בתמורה לתוצרתנו". התשובה המתנשאת שלו תרמה ללא ספק למה שהתרחש אחר כך.
באותן שנים השתלטה חברת הודו המזרחית על מחוז בנגל שבמזרח תת-היבשת ההודית. היא השתמשה בו כדי לייצר כמויות גדולות של אופיום, ובאמצעות מבריחים למכור אותו בסין תמורת מטילי כסף. אופיום, שמיוצר מתרמילי צמח הפרג, היה ידוע מימי קדם כמשכך כאבים וכסם הרגעה יעיל. אך כאשר משתמשים בו לצרכי בילוי הוא ממכר מאוד. במהלך המאה ה-19 גדלה אספקת האופיום לסין פי עשרים – מ-300 טונות עד ל-6,000 טונות בשנה. המסחר הזה היה כה רווחי, עד שסוחרים אמריקאים רצו גם הם להשתתף בו. האופיום שהם הבריחו מתורכיה היה באיכות נמוכה, אך זול יותר. אחד מן הסוחרים הללו היה לא אחר מאשר וורן דלאנו ג'וניור, סבו של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. התפשטות האופיום הובילה למגיפה של שימוש בסמים בקרב החברה הסינית. בדיוק כמו קרטלי הסמים המודרניים, מדינות המערב ניצלו את התלות של הסינים באופיום על מנת לשדוד מהם את הכסף שלהם.
השלטונות ניסו להילחם בתופעה. ב-1839 הם תפסו 1,000 טונות אופיום מסוחרים בריטים והשמידו אותם. בתגובה הכריזה בריטניה על סין מלחמה. היא שלחה צי של ספינות קרב, אשר תוך שלוש שנים הצליח להכניע את הצבא הסיני ולכבוש מספר ערי נמל. למרות נחיתותן המספרית, הספינות הבריטיות הוכיחו עליונות טכנולוגית, והטביעו את הצי הסיני בקלות. מלחמת האופיום הראשונה הסתיימה בחתימה על חוזה נאנקינג, שבו הסכימו הסינים למדיניות סחר חופשי. הם גם הסכימו לשלם מיליוני דולרים מכסף בתור פיצוי ולהעביר את האי הונג-קונג לשלטון בריטי. כמובן שהחוזה איפשר גם לאופיום להמשיך ולזרום ללא הפרעה. עד היום סין רואה בחוזה נאנקינג כהסכם משפיל ובלתי הוגן.
אך צרותיה של סין רק החלו. ב-1850 פרץ מרד טאיפינג, כאשר אדם סיני בשם הונג שיו-צ'ואן המיר את דתו לנצרות והוביל מהפכה נגד הקיסר. במהלך 14 השנים הבאות גבתה מלחמת האזרחים הזו בין 20 ל-30 מיליון קורבנות. ב-1856 ניסו הסינים שוב לעצור את סחר האופיום, מה שהוביל לעימות נוסף עם בריטניה ומעצמות מערביות אחרות. מלחמת האופיום השנייה הגיעה לשיאה בכיבוש העיר האסורה בבייג'ין, שריפתו של ארמון הקיץ הישן, וביזת אוצרותיו. על מנת לסיים את המלחמה הזו נאלצה סין לבצע ויתורים נוספים, ויכולתה למשול ולאכוף את חוקיה נחלשה מאוד. בעקבות אירועים אלו ניסו קיסרי צ'ינג לאמץ טכנולוגיות מערביות ולבצע מודרניזציה של המדינה, אך רוב מאמציהם נחלו כישלון.
המאה ה-20 הייתה סוערת עבור סין לא פחות. מהפכת 1911 הובילה להקמת רפובליקת סין וסיימה 2000 שנות שלטון קיסרי. אך לרפובליקה הזו לא היה רגע של שקט, והיא הותקפה ללא הרף על ידי כוחות המפלגה הקומוניסטית הסינית. ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה והקימה שם ממשלת בובות. סין הייתה חסרת אונים להתנגד, ולמעט גינוי רפה בליגת האומות לא קיבלה כל עזרה מן המערב. ב-1937 הצבא היפני התקדם עמוק יותר לתוך סין. לאחר כיבוש בייג'ין ושנגחאי הם המשיכו לנאנקינג, שהייתה בירת הרפובליקה. מה שהתרחש שם היה טבח נורא. חיילים יפנים רצחו לפחות 200,000 איש באכזריות שאין כדוגמתה. הכוחות הלאומניים והקומוניסטיים יצרו ברית זמנית נגד האויב המשותף, ובסיועה של ארצות הברית הצליחו לעצור את ההתקדמות היפנית. אך מיד לאחר תום המלחמה חודש המאבק בין השניים. לבסוף היו אלו הקומוניסטים שגברו, וכוחותיו של צ'יאנג קאי-שק נסוגו לטייוואן. ב-1997 החזירה בריטניה את הונג קונג לשליטת סין, וב-1999 העבירה פורטוגל את מקאו. אך קיומה של טייוואן העצמאית נותר תמיד כקריאת תיגר על הריבונות הסינית.
כפי שאתם רואים, סין משולה ל"דרקון פצוע". היא סבלה מאה שנים של תבוסה והשפלה. גופה החלים לחלוטין, אך גאוותה עדיין פגועה, ואני חושד שהיא מתכננת בסתר את נקמתה. נקמה זו אינה בהכרח חייבת להיות אלימה, אך היא בוודאי תכלול הפגנת כוח כנגד כל מי שפגעו בה בעבר. במשך עשרות שנים סין עבדה ללא לאות לקראת מטרה זו, מפתחת את עוצמתה הכלכלית והצבאית. כעת היא סוף סוף יכולה להוכיח את עליונותה. מגיפת הסמים בארצות הברית של ימינו, אשר ניזונה במידה רבה על ידי הפנטניל שמיוצר בסין, מזכירה באופן מוזר את סחר האופיום של המאה ה-19. כביכול השלמנו מעגל, וזהו כעת תורה של סין להרוויח מהרעלת גופם ונפשם של אזרחי המערב.
אך זו איננה נקודת הדימיון היחידה לעבר. חלק נוסף בפאזל הוא מתכת הכסף. יש לנו סיבות טובות להאמין שמאז שנות ה-80 ארצות הברית מדכאת באופן פעיל את מחיר הכסף. כתוצאה מכך, הוא הפך לנקודת תורפה במערכת הפיננסית שלה. על ידי ייבוא כמויות גדולות של כסף פיזי, בדיוק כמו שעשתה לפני מאות שנים, סין יכולה לחשוף את המניפולציה הזו ולכפות על המחיר לטפס. הדבר יפעיל תגובת שרשרת שתמוטט את ערכו של הדולר האמריקני ותשים קץ למעמדו כמטבע הרזרבה הבינלאומי. באופן זה סין יכולה להכניע את המערב ולהפוך למעצמה המובילה, מבלי לירות ולו כדור אחד.
אזהרה: הכותבים באתר זה אינם בעלי רישיון לייעוץ השקעות, והתכנים המופיעים בו אינם מהווים ייעוץ השקעות. בטרם שתבצעו פעולה כלשהי בחשבונכם, הנכם מתבקשים לפנות לייעוץ השקעות מקצועי, אשר מתחשב במצבכם הכלכלי ובנסיבות חייכם הפרטיות. למידע נוסף אנא עיינו בתנאי השימוש
תור זהב 